נשים מספרות...

לקבל את ביתנו כמו שהיא (לסבית).

ביום בהיר אחד הבת שלנו בקשה לדבר איתנו. היא פנתה קודם אליי, וביקשה שגם בעלי יהיה נוכח. היא הייתה אז בת שש עשרה וחצי. היא סיפרה לנו שהיא לסבית, ושכבר כמה שנים היא סוחבת את זה בפנים, ועכשיו היא קיבלה על עצמה לשתף אותנו למרות הפחד שמקנן בה, שלא בטוח אם נדע איך לקבלה.

תגובתנו הראשונה הייתה הלם מוחלט, זו בשורה שלנו כהורים היה כמעט בלתי אפשר לקבלה. האמת היא שהיינו בשוק טוטאלי, לא היה לנו שמץ של מושג שהיא תספר לנו משהו בכיוון הזה. אני ובעלי זיהינו שקשה לה אבל מכאן ועד לומר שהיא "לסבית" - זה היה נראה לנו רחוק מלהיות נכון.

אך ידענו שלא חשוב מה אנחנו מרגישים או חשים, אנחנו קודם כל אוהבים אותה. חיבקנו אותה ונישקנו אותה. בכינו יחד איתה (הרבה..), ואמרנו לה שלא משנה עם מה היא מתמודדת - בכל מצב אנחנו אוהבים אותה בדיוק כפי שהיא ומקבלים אותה, ושאנחנו תמיד נהיה איתה ונתמודד עם זה יחד.

באותו הלילה בעלי ואני לא יכולנו להירדם. הרגשנו שאולי טעינו, לא רק הינו מזהים את זה בשלב מוקדם יותר או עושים משהו אחרת, הרגשנו אשמים במצבה. מיד למחרת בבוקר התחלנו להרים טלפונים לאנשי מקצוע, לברר מה ניתן לעשות. פינינו את הבוקר ונכנסנו לאתרי אינטרנט שונים וחיפשנו כל פיסת מידע שתוכל לעזור לנו בנושא. בעיקר נתקלנו באמירות שזה מה שיש, או שצריך לקבל את זה כפי שזה, או שבאפשרותה להתחתן עם הומו ולחיות בסתר עם נטיותיה המיניות. דיברנו עם פסיכולוגים שהופנינו אליהם מאותם אתרים, אך גם מהם קיבלנו תשובה דומה שזה המצב ועלינו ללמוד איך לחיות עם זה. שאלנו אותה אם נוח לה עם היותה לסבית, והיא השיבה שלא אך היא לא יודע מה אפשר ואם אפשר בכלל לעשות משהו בנידון.

החלטנו שלא להסתפק בזה, אלא ללכת ולפגוש גם פסיכולוגים ולחקור לעומק את הנושא. היו כאלה שאמרו לנו שלפעמים שזה תוצר של בלבול בזהות, ושאין מה למהר עם קבלת הנטייה לפעמים זה משתנה עם הגיל, אך ככל שעברו השנים שום דבר ממש לא השתנה אצלה. הרגשנו שעם השנים היא מאבדת את שמחת החיים ומסתגרת בתוך עצמה. כאבנו את כאבה ורצינו בכל מאודנו להקל מעליה את המעמסה. אך לא ידענו מה לעשות עם המציאות הזאת.

גם אנחנו עברנו תהליכים במקביל לבּתנו היקרה, חיזקנו את התא המשפחתי, את מערכות היחסים שלה איתי ושלה עם בעלי. הקרנו אליה אהבה יתירה, ולמדנו לראות אותה באור אוהב עוד יותר מבעבר. הערכנו אותה על צורת ההתמודדות שלה עם הקושי האדיר שהיא עוברת, ועל הרצון הכנה שלה לברר את נטיותיה המיניות.

באחד מערבי השבת הגיע לידי עלון ובו הופיע פרסום על האפשרות לטפל בנטיותיה המיניות של ביתנו, אני לא יכולה לתאר במילים את שמחתי. הרגשתי שהגאולה הפרטית, שלה כל כך חיכינו, הגיעה. מיד עם צאת השבת, גלשנו לאתר העמותה, ובמשך השבוע אף התקשרנו אליהם.

נפתח לעיננו עולם שלא ידענו כלל על קיומו, נודע לנו שישנם עוד הורים לילדים עם התמודדות דומה. שיש עוד בנות בגילה של ביתנו שנמצאות בטיפול, ולומדות להתחבר לעצמן, לאהוב את עצמן, ולגלות את נטייתן ההטרוסקסואלית החבויה והקבורה עמוק בתוך הרים של פחדים וטראומות חיים. שישנם אנשי מקצוע שיכולים לסייע, ושיש כתובת לא רק לה כמתמודדת אלא גם לנו ההורים.

מאותו השבוע החיים שלנו השתנו, האמונה שלנו התחזקה. כיום ביתנו בת 22 ונמצאת בתהליך טיפולי קרוב לשנתיים. אנחנו מלווים אותה בכל שלב בתהליך, אך בעיקר צופים בה מהצד ורואים את התפתחות האישיות המדהימה שלה. משהו בזהות האישית שלה מגובש מתמיד, היא פתוח לשיח, היא שמחה, יש בה איזה שלווה פנימית, היא מספרת לנו שאיננה זקוקה יותר לחום אינטימי מנשים ושיש אפילו מישהו באוניברסיטה שתפס את מבטה ושיש לה רגשות כלפיו.

לאחרונה היא אף מגיע לחדרי ומתייעצת איתי איך לרמוז לו שהיא מעוניינת בקשר איתו. אנחנו יחד צוחקות, מדברות וחולקות מניסיון החיים ממש כמו חברות טובות. אני מסתכלת עליה והיא נראית לי כל כך שונה מגיל שש עשרה. היא צמחה להיות בחורה מדהימה וחיננית, נשית, שמחה, מחוברת לעצמה, עם בטחון עצמי ושמחת חיים. אני כל כך מאושרת שיכלנו להיות שם בשבילה.

אחרי התלבטויות רבות החלטנו אני ובעלי לשבת ולפרסם את הסיפור האישי שלנו, מתוך תחושת אחריות לעוד הורים שמבולבלים ונמצאים במצבים דומים שבהם היינו, ושהסיפור שלהם הוא הסיפור שהיה לנו. שמחפשים לסייע לבנם או לביתם ועוד לא מצאו כתובת אמיתית שתסייע.