נשים מספרות…

סיפורה של אשת מתמודד

שמואל ואני היינו נשואים 13 שנים לפני שסיפר לי אודות המשיכות החד-מיניות שלו. יום אחד הוא נכנס לבית, נראה עצבני ומודאג ממשהו. הוא אמר, “יש משהו שאני צריך לומר לך”. ואז הוא לא הצליח להוציא את המילים – הוא המשיך להסס. מתוך חוסר סבלנות, אמרתי, “שמואל, פשוט תאמר את זה. מה זה כבר יכול להיות? זה לא כאילו שאתה בא לספר לי שאתה הומו או משהו?”… אמרתי לו בצחוק וברור שכלל לא הייתי רצינית. פשוט חשבתי שאם יש לו משהו שהוא אומר שזה כה גדול, יהיה לו קל יותר אם ארגיע אותו כשאומר לו שבכל מקרה זה לא כזה עניין רציני. מה שכמובן בסופו של דבר-לא-ממש-היה.

ובכן, שכה אחיה! לא הייתי רחוקה מהאמת. התגובה הראשונה שלי היתה, וואוו! זה לא אפשרי! אז הסתכלתי עליו ואמרתי, “איך יכולת לחיות עם סוד כל כך גדול במשך כל כך הרבה זמן?” לא יכולתי להבין, כיצד הצליח ליהנות מהחיים ומהמשפחה שלו בזמן ששמר בפנים על כזה סוד. כמו כן, בגלל הגישה שלי כלפי סודות, הרגשתי מאוד רע בשבילו. סודות גורמים לי להרגיש חרדה ומודאגת. בשבילי סודות הם איומים. הם משתלטים על כל ישותי. הם ממלאים את שעות הערות שלי ואת חלומותיי.

הוא הודה ששמר על הסוד במשך זמן רב מדי, שהתבייש להודות בבעיות שלו, תחילה ליועץ שאיתו דיבר בקו הסיוע ומאוחר יותר משפנה למטפל שלו שפגש בחשאיות. שניהם ככל הנראה ייעצו מאוד שכאשר ירגיש מוכן הוא צריך להכניס אותי לתמונה וכך להפוך ליותר אמיתי בקשר שלו אתי כבת זוגו.

לבי יצא לשמואל, ובה בעת שמחתי שהוא פרק מעצמו את העול. הרגשתי רע שהוא חי בחרדה ועם צרכים בלתי מסופקים, אינו יכול לחלוק את הכאב הכי עמוק שלו עם אף אחד, במיוחד אתי, עד נקודה זו בזמן. הבנתי שזו היתה בושה גדולה מדי בשבילו. אף על פי כן הרגשתי רע שהוא לא סיפר לי, לאשתו. האם לא בטח בי? מה הוא חשב שאני אעשה אם יספר לי את האמת, אבקש להתגרש? בשום אופן! אני לוקחת את הנישואין שלנו ברצינות רבה. ההרגשה שלי תמיד היתה שאנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר שצץ בדרכנו. אני מאמינה שאנחנו באמת ה”באשערט” (נפשות תאומות מיועדות) אחד של השנייה.

אז הגיע שלב שני. כעס. הרבה ממנו. למרות שלא צרחתי וצעקתי (אנחנו לא רבים בדרך כלל), כעסתי בפנים. והוא ידע זאת. הרגשתי שהיתלו בי במשך 13 שנה. אבל אז שוב, מה שמואל אמור היה לעשות? לספר לי לפני שנישאנו? אני לא יודעת אם היינו נישאים (רק מפני שאני חושבת שהמשפחה שלי היתה מתנגדת). אני באה מבית דתי ואורתודוכסי, מקום שבו דעת הקהילה משחקת תפקיד גדול בדרך שבה המשפחה שלי רואה דברים. הקהילה היא בדרך כלל צרת מוחין ובורה כשזה מגיע לסוגיות כמו הומוסקסואליות והומוסקסואלים דתיים. למשפחה שלי מעולם לא היה ניסיון עם קרובים או חברים כלשהם שהם הומוסקסואל דתי. הם פשוט לא יידעו איך להתמודד עם זה.

בשנה הראשונה שבאה לאחר מכן, שמואל היה באמצע טיפול ואנחנו לא ממש דסקסנו את הנושא יותר מדי. אני פשוט קיבלתי את זה, הוא הלך לטיפול וזהו זה. אולם, אז הגיעה נקודה שבה המטפל שלו המליץ שאני אבוא עם שמואל למפגש טיפולי. הסכמתי לבוא מכמה סיבות. רציתי לפגוש את המטפל על מנת לקבל תשובות טובות יותר בנוגע למה שקורה, וכן לאפשר לו כמרפא להשיג תמונה שלמה יותר של החיים של שמואל. גם רציתי לדבר על כמה מהסוגיות של בעלי ולהבין אותן טוב יותר. רציתי להיות מועילה לתהליך הריפוי של בעלי. גם רציתי לדעת איך אני נכנסת לתוך התמונה הזאת וכיצד היחסים שלנו אחד כלפי השנייה וכלפי הילדים יושפעו מהחשיפה של שמואל. המטפל של שמואל היה מועיל באופן מדהים במתן תשובות להרבה משאלותיי ואישר כי לשמואל יש את היכולת לא רק להתגבר על ההומוסקסואליות שלו, אלא חשוב יותר, לשכך רבות מהפציעות הרגשיות המוסתרות שהובילו אותו להומוסקסואליות שלו.

אחד התהליכים שמומלצים על ידי מרכז הסיוע “עצת נפש” העוסק גם בנושא ומסייע לגברים המתמודדים עם משיכות חד-מיניות, הוא להשתתף בסדנא שנקראת “המסע אל עצמך” זוהי סדנא חווייתית בשיתוך עם מתמודדים אחרים. הסדנא מיועדת למתמודדים  שאינם מאושרים מהיותם גייז ומעוניינים לברר את נטייתם ההומוסקסואלית לעומק.

ואכן, השינוי המשמעותי החל  לאחר ששמואל השתתף בסדנא זו של: “המסע אל עצמך”.  בעקבות המסע התחלנו לדבר בפתיחות רבה יותר אודות ההתמודדות של בעלי עם משיכות חד-מיניות ועם הקשיים שמתלווים להתמודדות.

מאחר שהוא החל להפנים את סוגיית האוטנטיות שעליה דברו בן השאר בסדנא, הוא החל להיות יותר אמיתי אתי אודות הרגשות שלו עצמו והתחושות שלו עצמו. זה הפך את התקשורת בינינו בנוגע לסוגיות נישואים להרבה יותר קלה.

בהמשך התהליך האישי שלו בערך אחרי חצי שנה נוספת של ליווי אישי ע”י המטפל שלו, הוא הומלץ להשתתף בסדנא נוספת שאורגנה ע”י “עצת נפש” הנקראת “סדנת מעגלים” . סדנא זו אפשרה לשמואל להיות אפילו יותר פתוח בנוגע לתחושותיו ולזהות כיצד התפישות שלו אודות עצמו ואחרים השפיעה על החיים שלו. זה גם נתן לו ראיה בהירה יותר של מה הוא היה צריך לעשות כדי לעשות את השינויים הנצרכים על מנת לממש את עצמו בעולם בדרך שתמיד חלם ורצה. בנוסף, שמואל הרחיב את מעגל החברים שלו, הוא למד להכיר חברים חדשים חלקם מתמודדים כמותו, השותפים לתהליך, וחלקם אנשים טובים באמצע הדרך. החברים החדשים היו מודעים לתהליך שעבר והם קיבלו אותו בדיוק כפי שהוא. עבורו זאת היתה חוויה מאוד משחררת. הוא הרגיש שיש לו מקום בעולם ושהוא יכול להיות הכי חופשי וטבעי שאפשר. אני כאשתו חשתי בשינוי שעבר והשתוממתי. אני יכולה רק לשבח את מה שעניי ראו. כך שאם אתם אם אתם מכירים גברים שמתמודדים עם משיכות חד-מיניות, אמרו להם שהסדנא הזו הנקראת “סדנת מעגלים” היתה חוויה מדהימה עבור בעלי (ולפיכך גם בשבילי).

מה שעזר לי ביותר היתה הנכונות שלא-מכבר-נמצאה של שמואל לשתף אותי בכל דרך אפשרית. הוא מרבה לשתף אותי בכל מקום שהוא יכול. אנחנו מדברים הרבה, שזה מאוד מועיל לשנינו. שמואל התמיד בתהליך שלו הן ללכת למפגשים טיפוליים, קבוצת תמיכה ושיח פתוח איתי ועם חבריו. הוא סיפר לי שהיה שלב בתהליך שלו שהוא חשב להרים ידיים, לאזוב אותי ואת הילדים ו”להשלים” עם מה שהוא. אבל שמואל שלי, בסופו של דבר בחר בי. בחר להתמודד עם מה שהרגיש למרות כל הקושי שכרוך בכך. הוא בחר לשתף אותי ויחדיו למדנו להתמודד ולשקם את הקשר שבעצם היה חסר לשנינו.

אני מודה לאלוקים על כך שלשמואל ולי יש היום קשר טוב וקרוב. אני בנקודה שבה אני ]שוט מרגישה ששמואל אוהב אותי, ושבעצם הוא תמיד אהב, ואני מרגישה כלפיו את אותו הדבר שהוא חש כלפיי. אני מבינה היום שכל התהליך הארוך הזה שהוא עבר בכלל לא כל כך היה קשור אליי. לא היתה לי שום אפשרות לשנות את האופן שבו הוא הרגיש כלפי עצמו וכלפיי גברים אחרים. היחידי שיכל לעשות איזה שהוא שינוי זה שמואל בעצמו. כל מה שיכלתי לעשות זה לתמוך בו ולהיות לו לאוזן קשבת בדרך הארוכה והמפרכת הזאת בעבר. השתדלתי תמיד לתמוך. אפשרתי לו להתמיד בטיפול הפרטני וללכת לפגישות שבועיות. תמכתי בו שילך גם לקבוצת התמיכה יחד עם מתמודדים אחרים. לפעמים הוא היה חוזר מאוחר אך תמיד מחויך עם אנרגיות חדשות. ידעתי שזה חשוב לו וכיוון שצפיתי מהצד בשינוי, תמכתי ואף שמחתי לקראתו. אני יודעת שזה לא רק משהו שהוא עושה בשבילו. זה משהו שהוא עושה בשבילנו. לפעמים הייתי שוכחת את זה. לפעמים הוא היה מזכיר לי. לפעמים הילדים שלי היו פתאום שואלים איפה אבא והם בעצמם היו ערים לשינויים בהתנהגותו. הרגשתי איך שהוא הופך לא רק לבעל טוב יותר אלא גם לאבא נוכח יותר בחינוך ילדינו.

היו זמנים שהיו לי גם רגשות סותרים רבים שחוויתי. זה לא היה קל. אך, באופן כללי, הרגשתי שיש בי תחושה של קבלה ומעל הכל, אהבה, לבעלי. תמיד האמנתי שהייתי שם בשבילו אבל עתה, כשאני מבינה את המשמעות העמוקה של להתמודד עם נטיות שכאלה אני עוד יותר תומכת בו בדרכו. בסופו של יום אני יודעת שלכולנו יש בעיות. אף אחד מאתנו אינו מושלם. אם אנחנו מודעים לבעיות שלנו ועובדים ביחד כצוות, כפי שלוקים התכוון, אז חיינו הם חיים שנאמנים לאמונה שלנו ולעצמנו.

איחולים טובים ביותר לכולכם, לגברים האמיצים שמתמודדים עוד בדרך, ולמשפחות הנוכחיות והעתידיות.

מיכל.